הכל מתפרק מול עיני.
אם לא אפעיל לחץ או אנסה לעצור במו ידי חומת הלבנים שלי תתמוטט,
לבן לבן יפלו כמו שלכת.
פתק אחד מכניס למשבר,
אקורד אחד שלא מתחבר
סיפור קצר שנכתב מהר
ולילה אחד שמאז כלום לא מסתדר.
אם אלים חגו בשמיים
עכשיו הם עוולים
או ילדים שניזונו מאהבה
עכשיו הם רעבים.
קשה להאמין שבעולם יש מישהו שאותך מבין,
אולי זה רק מישהו שאותך לעתיד מכין
לעבודה
לעזיבה
לבגידה
לאובדן
לאהבה
למציאה
למשפחה
אם יהיה לי ילדון
ואותו ארצה להשכיב לישון
אנגן לו רעש לבן ברקע מסיפורי
משירים שכתבתי כמו ידי
הלחנתי בנו אוזני
אם בכלל אכתוב שירים עוד
אולי אז האלים ימשיכו לרקוד
ואם לא שירים אז אדבר אליו
או אקליט את קולי
אשכיב אותו בעריסה מולי
ולמילים אולי רק ישמע
אולי גם יקשיב
אבל מה שהכי מכאיב זה שהוא יהיה ילדון
אז זה יהיה לו רעש רקע והוא ישר ילך לישון
אדבר אליו ואספר לו את יומי
כי הוא יהיה הנפש התאומה שלי
גם אם אהיה לבד
ולא יהיה לי עם מי לרקוד יותר, לא יהיה אחד
תמיד אדע שבבית מחכה לי ילדון שמחכה לי כדי לישון
ואהיה לו האמא הכי טובה שיש, כי הוא יהיה הילדון שלי.
אגיע לביתי הקט, אנקה מעט
אחרי הכל ילדים, לא הכי מסודרים, לא הכי נקיים, כי הם ילדים
אפטר מבגדי האלים ואהפוך לאלה בשבילו
האלה שלו
אשב ליד עריסתו,
תמיד אוהב אותו
ושוב אהיה הרעש הלבן שלי שרק איתו נרדם
ואספר סיפורים מכל העולם
על אלים שרוקדים, לא ידע על האובלים, לא ידע על סיפורים עצובים, אז יקשיב באמת למילותי ולא ירדם אז אספר לו על חברים,
סיפורים על פעם
חברים שלא אשכח לעולם
והוא יגדל על החוויות הללו כאילו חווה אותם הוא עצמו כל לילה ולילה.
אספר לו על אומץ,
על כמה שהיה אמיץ כפי שנקרא הוא גם פחד, אולי להיות לבד, אולי להרגיש רגשות מיד, אותי הוא לא הפחיד וממני לא פחד, תמיד גרם לאנשים להרגיש שהוא איתם יד ביד, סיפרתי לו את סודותי הראתי לו את טיפשוטי, הוא אחד האנשים שבאמת הכירו !אותי! ואת רגשותי הוא שומר אותו אצלו,
כך אומר לו,
שלי תמיד יהיה אומץ בליבי, ושאין לי עוד אחד כמוהו בעולם,
והילדון שלי שעוד לא מרגיש מנומנם.
אז אמשיך ואספר לו על חברי ציפור,
שלעולם לא השארנו מאחור,
שאיתו דיברתי אין ספור וספור
על דברים אמיתיים, ודברים שהמצאנו,
דברים שרצינו
דברים שעוד לא יצא לנו
והקשר שלנו היה שונה מהשאר
הוא היה קליל, קל ומאושר
בלי רגשות אשם
בלי טינה
ואזכיר לילדון שלי, בעריסה שלו, תמיד לחפש לעצמו ציפור משלו.
אמשיך ואספר על התאומות שמש,
שאיתן הכל משתבש
אבל לטובה
היינו ספונטניות
קלילות
וקטנות
והיינו יוצאות ומסתובבת כאילו אנו בעולם חדש אותו חוקרות
כי את כל עולמנו עוד יצא לנו להכיר
ותמיד היה לנו מקומות שבו צריך להיות זהיר
והן היו כמעט תמיד ביחד
וכשאחת הרגישה לבד
כל מה שהן היו צריכות לעשות זה לדבר,
ישר הכל היה מסתדר,
אספר לו שיהיה כמו שמש,
שתמיד יתקדם ממה שהיה אמש.
הילדון יראה מנומנם אך עדיין לא נרדם וכבר נהייה מאוחר,
אספר לו על שיח מדבר,
שעם השיח אני מסתובבת שנים
ראינו אנשים
שמענו סיפורים
עליהם בכינו, או יותר נכון אני לא בכיתי כי אני מדברית
ואיני יודעת איפה למצוא נווה מדבר בתוכי
אז את שיח ניחמתי, הייתי הצד שמקשיב, שהצד שפחות מכאיב
כי שיח היה רך ונעים וגם קוצני לפעמים,
אבל כך הם האנשים,
את זה אלמד את הילדון שלי.
וברגעים אלו תמיד ירדם,
לא יחכה למה שקורה אחרי
כי זה יספיק לו מגוון החוויות האלה ליל אחד,
אקום ממקומי, אנשק אותו נשיקה רכה אוהבת על מצחו, ועל לחיו כי אהיה חייבת מרוב אהבתי אליו, ובקול קטן וחריש אגיד לו לילה טוב לילדון שלי וכי מחר אחזור מהשמיים ואהיה הקול הלבן שלו מחדש, כל לילה ולילה ושאני תמיד אוהבת אותו.
אסגור את הדלת וישר אפסיק לדבר
כי כבר זמן נהרות לא זרמו בי יותר
ובסיס הלבנים נהייה חסר
כי אותי במשך זמן הרס
ולבסוף עלי קרס.
כמו שלכת.
ככה הייתי בלילה, באה והולכת.
מכיוון שאהיה אלה,
והילדון שלי
יהיה רק זיכרון
זיכרון עכשווי
אהיה אהבת אם
כי דבר אחד חזק יותר ממוות.
אהבה.